החלטה בתיק ת"א 10710-04-12

המשיב (" אסנין") הגיש נגד המבקש (" הבנק") תובענה שכנגד על סכום של 67,000,000 ש"ח, והבנק עותר לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות.

לאחר עיון בכתבי הטענות, אני מחליט לדחות את הבקשה.

הבנק השתית את בקשתו על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (" התקנות"), ולטענתו, קיימת תשתית ראייתית מספיקה לבסס את המסקנה שאסנין הוא חסר יכולת פירעון, ועובדה זו כשלעצמה מצדיקה את חיובו בהפקדת ערובה. לטענת הבנק, המבחן הראשון והעיקרי הוא מבחן יכולת הפירעון, ואילו מבחן סיכויי התביעה הוא מבחן שני ומשני, ובהתאם לכך כאשר אסנין הוא - גם לפי עדותו שלו - חסר יכולת פירעון, יש לחייבו בהפקדת ערובה הולמת בהינתן סכום תביעתו.

עיקר טענתו של אסנין בתשובה הוא שחיובו בהפקדת ערובה, כמוהו כחסימת דרכו למימוש זכותו לגישה לערכאות, וכי על פי ההלכה הפסוקה, כאשר מדובר ביחיד, להבדיל מתאגיד, חיוב בהפקדת ערובה ייעשה רק לעתים נדירות ובמקרים חריגים ויוצאי דופן.

בתשובתו לתשובת אסנין, חזר הבנק על טענותיו והפנה לפסיקת בית המשפט העליון, כמו גם פסיקת ערכאות אחרות במקרים שלפי הטענה, דומים בנסיבותיהם לנסיבות העניין הנוכחי, ותומכים לכן בבקשת הבנק.

כפי שציין אסנין בתשובתו, ולטעמי בצדק, ההלכה בנוגע להפעלת הסמכות לפי תקנה 519 היא כי " הכלל בערכאה הראשונה הוא, כי אין להפקיד ערבות להבטחת הוצאות הנתבע, אלא במקרים חריגים" (א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה תשיעית (2007), עמ' 705). ברוח זו נפסק גם ברע"א 5104/10 בן דוד נ' מדינת ישראל (17.11.10) (" עניין בן דוד"), שאליו הפנה הבנק, כי " בעת שנבחנת בקשה לחייב תובע (או מבקש) ליתן ערובה להוצאות, צריך בית המשפט ליתן דעתו למספר שיקולים: אי חסימה של זכות הגישה לערכאות, בעיקר כאשר מדובר בתובע חסר יכולת כלכלית; סיכויי התובענה; הבטחת תשלום הוצאות לנתבע (או המשיב), היה והתובענה תידחה ; מניעת בזבוז של משאבים שיפוטיים בגין הליכים חסרי תוחלת, כך שבית המשפט יוכל לנתב משאביו לטיפול בהליכים שאינם בגדר הליכי סרק" (פסקה 5).

מן הדברים המובאים לעיל עולה, בין השאר, המסקנה שבניגוד לטענת הבנק, כאשר מדובר בתובע בשר ודם, להבדיל מתאגיד, השיקול הראשון והעיקרי אינו יכולת פירעון, כי אם שיקול של הבטחת זכות הגישה לערכאות. במאמר מוסגר אציין כי האסמכתאות שהביא הבנק בגדר הבקשה בדבר חשיבות שיקול של יכולת הפירעון הן אסמכתאות שעניינן בחיוב תאגיד תובע להפקיד ערובה להוצאות, ועניין זה - אין צריך לומר - מוסדר בסעיף 353א לחוק החברות תשנ"ט-1999 שבו מצוי ההסדר הנורמטיבי הראשוני בסוגיה זו.

השאלה היא אם כן, האם התביעה המתבררת בהליך זה היא אחת מאותם מקרים חריגים המצדיקים את חיוב התובע בהפקדת ערובה להוצאות על יסוד תקנה 519. ניתן להעלות על הדעת שאחד ממקרים חריגים אלה הוא תביעת סרק המצדיקה, כפי שנפסק בעניין בן דוד, חיוב בהוצאות, אלא שעל אף טענות הבנק, איני מוכן - בשלב הזה של ההליך - להסיק מסקנה כזו לחובתו של אסנין. דעתי זו נתמכת גם בגישה שהוזכרה ברע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ פ"ד מד(1) 647(1990), שם הזכיר בית המשפט פסיקה זרה (מאירלנד ומאנגליה) שלפיה, בגדר שיקול הדעת אם לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות, ניתן להביא בחשבון גם את השאלה אם מצבו הכספי של התובע נגרם על ידי הנתבע. בשלב מוקדם זה של הדברים לא ניתן לקבוע, לכאן או לכאן, עד כמה יש ממש בטענות אסנין שמצבו הכלכלי הוא תוצאה ישירה של מעשי ומחדלי הבנק, אולם בה במידה גם לא ניתן לקבוע שטענות אלה הן טענות סרק המצדיקות התעלמות מהן.

לשיקול אחרון זה ניתן לצרף גם שיקול נוסף מאלה שנמנו על ידי בית המשפט בעניין בן דוד והוא שאלת קיומה של הצדקה לחייב את התובע בערובה להוצאותיו של הנתבע. נפסק, אף כי בהקשר אחר, שבנק הוא בבחינת "סוכנות חברתית", וככזה ההתייחסות אליו כבעל דין יכולה להיות שונה מהתייחסות לכל בעל דין אחר (ע"א 3352/07 בנק הפועלים נ' הורש פ"ד סג(3) 248 (2009)), וגם במובן זה ייתכן שפוחת משקלה של ההצדקה לחייב את אסנין בהפקדת ערובה להוצאותיו של הבנק.

על יסוד האמור לעיל החלטתי לדחות את הבקשה.

הבנק ישלם לאסנין שכר טרחת עורכי דין בסכום של 5,000 ש"ח.

ניתנה היום,  כ"ב אדר ב תשע"ד, 24 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה

הוקלד על ידי זיו הרמלין התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: